
גטו טרזיינשטט
חברה, חינוך, כתיבה ויצירה
התרבות, המוסיקה, האומנות והיצירה גרמו למעט שמחת חיים והעניקו פסק זמן קצר מהמציאות שאליה נקלעו היהודים בטרזיינשטאט, שהייתה מציאות של רעב, מחלות, עבודה קשה, תמותה וחוסר ידיעה בנוגע לעתיד.
גטו טרזיינשטאט היה גטו מיוחד משום שהגרמנים רצו להפוך אותו לגטו של יהודים זקנים ויהודים בעלי זכויות מגרמניה ומאוסטריה.
חיי הקהילה שהתפתחו בגטו הושפעו ללא ספק מאופיים של היחידים שהנהיגו אותו, מאמונותיהם ומדרכם.
חיי התרבות בגטו טרזיינשטאט התפתחו כבר בשבועות הראשונים של קיום המחנה.
האומנות בגטו טרזינשטאט
ציירים וגרפיקאים. הציור היה היבט אומנותי נוסף שפותח בגטו.רבים ניצלו את שעות הפנאי להכנת תרשימים טכניים לצורכי הגטו והמפקדה הגרמנית ותמונות הנוף של הגטו, ותמונות שהציגו אותו כביכול כעיר "נורמלית".הם ניצלו את נגישותם לחומרים וציירו בהסתר, כתחליף לראיות מצולמות, מאות ציורים שהמחישו את המציאות הקשה בגטו ואומללות הפרט, במיוחד הזקנים, והצליחו להבריח חלק מהם מחוץ לגטו.
ציור ליל הסדר שציירה ילדה בשם מייטנר אווה.
בציור ניתן לראות את הגעגועים למשפחתיות, לליל הסדר, הישיבה סביב השולחן, האב בראש השולחן, האם לידו ושאר ילדי המשפחה מסביב לשולחן. אחד הדברים הבולטים בציור, הם הכלים הריקים, השולחן ללא אוכל והילדים שפיותיהם חתומים ומצוירים בקו אחד נוקשה- אין להם מה לומר והם אינם מחייכים.
בציור ניתן לראות היטב את המסורת המשפחתית וההיררכיה המשפחתית הבולטת והכל כך חשובה באותה תקופה. הבדל החשיבות והמעמד בעיני הילדה אווה בולטים כאן במיוחד – האב מצויר גדול מכולם, יושב זקוף, ובעל מגבעת המסמלת חשיבות וחוכמה. האם עומדת על ידו גם היא חובשת כובע ובעלת כתפיים רחבות וזוויתיות שמעניקות לה כוח ועוצמה. ואחריהם יושבים הילדים. על מנת להדגיש את חשיבותו של האב, נוכל לראות את שורת הבנות שגבן מופנה אלינו, יושבות על שרפרף נמוך שלא בגובה השולחן.
כשאנו מסתכלים על הציור אנו חשים חמימות, הלב מתרחב לאור הישיבה המשפחתית סביב השולחן, אווה מוסיפה ומנסה ליפות את המצב: היא מוסיפה קישוטים כמו: סרטים בשיערן של הבנות, כפתורים וצווארונים בחולצותיהן. גם התמימות מודגשת בציור: הפמוטים וציור המפה הלבנה המסמלים קדושה וטוהר. והאופטימיות שלה באה לידי ביטוי בצביעת שמלותיהן של הבנות בצבעים שונים ובולטים. יש לשים לב שכל האלמנטים הנ"ל מודגשים ובולטים במיוחד אל מול הרקע הכהה הקודר של כל הציור.

סרט התעמולה של הגטו:"הפיהרר מעניק כפר ליהודים"
בסרט של הפיהרר מראים כיצד התנאים ליהודים טובים בגטו, מראים כיצד היטלר מתנהג בנועם ליהודים וכיצד אנשים אומרים שהיהודים חיים בתנאים טובים. הסרט אינו אמיתי.
הספרות בגטו טרזינשטאש
בתקופת השואה לאנשים היה קשה מאוד למצוא פינה של אנושיות, המצב הפיזי של אנשים הלך והידרדר ולעיתים המצב הנפשי היה גרוע אף יותר. עם הזמן האנשים הבינו שבעזרת כתיבה של שירים וסיפורים הם יכולים לשחרר את כאבם ולמצוא את הפינה הזאת שהם כל כך צריכים, פינה של אנושיות. בגטו טרזנשטט (טרזין) האנשים מצאו בספרות מקום מפלט. הספרות הייתה חשובה כל כך עד כדי כך שאנשים העדיפו לקחת לגטו את קבצי השירה האהובים עליהם מאשר מזון ובגדים חמים. האנשים בגטו טרזין כתבו את שיריהם על דפים ורובם כתבו על דפים זעירים בשל המחסור בנייר. חלק מהאנשים העבירו את יצירותיהם לקרוביהם או למשפחותיהם כדי שישמרו עליהם מה שלרוב נגמר במוות של שומרי היצירות והיעלמות היצירות, חלקם שמרו אותן אצלם ולקחו את היצירות למחנות ההשמדה לכן היצירות שנשארו מגטו טרזין הן מעטות מאוד לכן היצירות הידועות לנו מהוות רק חלק קטן מאוד, אפסי מהיצירות שנוצרו בגטו טרזין. בשירים הללו האנשים והילדים כתבו על הקשיים שלהם בגטו: הרעב, המחלות, הגעגועים, ייאוש ואף רצון עז לחיות חיים נורמליים בלי מלחמות ועם בית חם עם המשפחה האהובה והחברים.
בשל חיי התרבות הפוריים שהתקיימו בגטו טרזין, לאחר שחרורם מהגטו יהודים רבים החלו את דרכם כסופרים בצ'כיה. בעקבות הכתיבה בגטו בני הנוער והילדים פיתחו יכולת התבטאות. אחד השירים הידועים שנכתבו בגטו טרזין הוא השיר "פרחים אין פה, בגטו" שנכתב על ידי נער בן שמונה עשרה, לאחר מכן שם השיר שימש כשם של קובץ שירי הילדים בטרזין.
עיתונות הילדים:
בגטו טרזין היה עיתון ילדים ""vedem (שפירושו: אנו מובילים) שיצא בעותק אחד במשך שנתיים במעון הילדים L-417 אשר תוכנו היה השירים שילדי הגטו כתבו. שירים אלו הביעו כאב ולאחר סוף המלחמה כשמצאו שרידי עיתון זה היה קשה להאמין שילדים כתבו את המילים הללו והרגישו כאב כזה בגיל כל כך צעיר. אחד מכותבים אלו היה פטר גינץ, הוא ערך את עיתון ה"vedem", הוא היה סופר וצייר מצליח אך מצא את מותו באושוויץ עוד לפני שהיה בן חמש עשרה. עוד סופרת מפורסמת שהייתה בגטו טרזין היא טרודה גרואג, טרודה עבדה כאחות בבית חולים לזקנים, בגטו טרודה טיפלה גם בילדים בגיל הגן, תוך כדי שטיפלה באנשים החולים בגטו כתבה את "שירי אחות", שיצא לאור בגטו בשני עותקים. אחד העותקים נמסר במחנה ואבד, העותק השני ניצל והובא לארץ, בארץ הוא תורגם לעברית.
משפע השירים שנכתבו בגטו יצאו לאור בתרגום עברי רק מבחר קטן משירי הילדים, את השירים הללו תירגמו לאה גולדברג, טוביה ריבנר ושירי טרודה גרואג. דוגמא לאחת מהיצירות אשר הופיעו בעיתון: נכתב על ידי האנוש האכנברג (1929-1944)-
קמץ רפש בין כתלי זוהמה
שגבולם - גדר תיל.
ושלושים אלף איש ישנים פה כך.
אך יתעורר מי מהם
וראה שדמו נשפך.
ולפנים אני הייתי נער לפני שלוש שנים.
ועל עולם אחר חלם הנער.
ילד הייתי לפני שלוש שנים.
אבל עכשיו בגרתי
ונפשי בגרה –
לא ילד זה אשר ראה פנים
פני המורא.
בשיר ניתן לחוש את כאב הילד ואת הרצון שלו לחיות חיים נורמלים כמו כל שאר הילדים.
-
קמרד:
העיתון "קמרד" יצא לאור במעון שבו התגוררו בנים ובנות דוברי השפה הצ'כית והגרמנית. את 22 הגיליונות של "קמרד" כתבו הנערים בכתב ידם ואייר אותם העורך איוון פולאק, בלי עזרת המדריכים. קמרד, כמו עיתוני הילדים האחרים, נועד לבדר, לספק חומר קריאה ולהקנות השכלה.
תמונה מעיתון הילדים "קמרד":

התיאטרון בגטו:
התיאטרון היה מעודד על ידי הנאצים , ההצגות הפכו לחלק מחיי הגטו , וכן, ניתן גם חופש לבחירה ויצירה פרטית .
בגטו חללי ההצגה היו קטנים לכן ההצגה חזרה על עצמה פעמים רבות כדי שרבים יוכלו לצפות בה. התפאורה והתלבושות היו מסמרטוטים, מטריות, קרשים, שקים, ארגזים וניילונים. התלבושות גם שימשו במקום תפאורה שלא הייתה יכולה להיבנות במבנים הצרים שעמדו לרשותם.
לא אחת נקטעו מהלכי החזרות, עקב הטרנספורטים למזרח ( הוא כינוי כולל לשילוחם של קורבנות המשטר הנאצי, בעיקר לשילוחם של יהודים, מבתיהם או ממקומות הריכוז שלהם בערים, ביישובים ובגטאות , למחנות ריכוז והשמדה.), והצגות אלו החלו מחדש בהרכב שחקנים שונה.
חלק מהצגות שהועלו היו מחזות של גוגול, סירנו דה ברג'רק, שייקספיר, ברנרד שאו ועוד. אופרות רבות הוצגו גם , כמו "חליל הקסם", "לה בוהם" "טוסקה" ו"הכלה המכורה".
בגטו היו גם שחקנים אשר הקימו הצגות ומחזות ועבדו עם ילדים כדי לשפר את איכות החיים של ילדי הגטו אחת מהשחקניות שהייתה בגטו הייתה נאוה שאן (ואוה שנובה) :

נאוה שאן רצתה להיות שחקנית מאז ומתמיד,לפני שנכנסה לגטו כבר פיתחה קריירה של שחקנית בתיאטרון הצ'כי עד שסולקה עם הכיבוש הגרמני. נאוה נשלחה לגטו ביולי 1942 ושם פיתחה פעילות ענפה בתיאטרון כשחקנית ובמאית. היא הרבתה לעבוד עם ילדים ולהופיע בפניהם. נאוה ניצלה מהגטו ועלתה לישראל , בארץ שיחקה בתיאטרון הקאמרי והייתה ממקימי תיאטרון חיפה. נאוה הספיקה לכתוב ספר על הגטו ועל חייה כשחקנית בספר היא מספרת על זיכרונותיה מהגטו.
אחד מהזיכרונות שכתובים בספר מתאר שיחה בינה לבין אדלוף אייכמן .
באחת ההצגות של ה''גחליליות'' ( הפקה מוסיקלית של ספר ילדים צ'כי. מאוד פופולארי , שהעלתה נאוה שאן עם קבוצת ילדות בגטו) , נכנס לאולם איש ס''ס צפה בהצגה והלך . למחרת נקראתי להתייצב בפניו .
''את אחרית על ההצגה אתמול ?''
''כן''
''את בחרת וביימת את המחזה ?''
''כן''
'' מדוע בחרת משהו כל כך צ'כי ולא משהו יהודי, כמו למשל על חנוכה ?''
''איך אתה יודע על חנוכה ?''
''אני חייתי כמה שנים בפלשתינה ולמדתי באוניברסיטה בירושלים ''
''כך הגעת למסקנה שאת העם היהודי צריך להשמיד ?''
'' בהחלט''
עלי להודות שקיבלתי אומץ לדבר באופן כזה רק אחרי שהוא פנה אליי לא כמו לאסירה יהודה אלה כמו לגברת ובמאית תיאטרון ( איש הס''ס היה אדלוף אייכמן ).
ספרה של נאוה שאן- ''להיות שחקנית''

כרמן בעליית הגג בטרזינשטט – אלפרד קאנטור

המוסיקה בגטו טרזינשטאט
עד דצמבר 1942 חל איסור של המפקדה לעיסוקים המוזיקליים בגטו, אך לעומת זאת היו אסירים שהעזו להפר את האיסור. אסירים אלו מצאו מעט כלי נגינה והשתמשו בהם (למשל- פסנתר ללא רגליים) וגם הבריחו לגטו כלים בתוך מזרונים. בנוסף לכל היהודים שגורשו לגטו היו בני דור שהשירה, הכתיבה והקריאה היוו חלק חשוב בחייהם. רבים לקחו עימם לגטו קבצי שירה וספרים אהובים, כך שבגטו התארגנה ספרייה בת אלפי ספרים. הם כתבו שירים ויומנים מתוך צורך פנימי ונטלו אותם בעת הגירוש מהגטו, אך נשמר רק מיעוט ממה שכתבו.
"טרזינשטאט הביאה דווקא להעצמת הפעילות המוזיקלית שלי, לא להכשלתה" – וויקטור אולמןגטו טרזינשטאט שימש את הנאצים על מנת להסתיר את מעשי הזוועה שלהם מן העולם. החיים בגטו התנהלו, באופן "נורמלי", היה תיאטרון, תזמורת, קונצרטים וערבי ספרות, כל אלו התרחשו בצל הזוועות בגטו.הפעילות מוזיקלית בגטו טרזינשטאט כללה קונצרטים רבים וביצועים ליצירות שנכתבו בגטו על ידי מלחינים כמו ויקטור אולמן, פאבל האס ועוד. בנוסף, הייתה תזמורת ג'ז בגטו, בשם ה"גטו סווינגרס".

אדית קראוס הייתה פסנתרנית ומי ששמרה והקליטה את יצירותיהם של מלחינים בגטו. היא נולדה בווינה בשנת 1913 וגדלה בקרלסבאד. בשנת 1942 גורשו אדית ובעלה לגטו טרזינשטאט. בשלוש השנים בהן הייתה אסירה בגטו טרזינשטאט ועד תום המלחמה ושחרור המחנה, ניגנה אדית קראוס פעמיים בשבוע, רסיטלים לפסנתר. היא הורשתה להתאמן שעה אחת בלבד כל יום, לפעמים אפילו שתיים. והיא ניגנה מגוון יצירות רחב, שכלל בצד יצירות של באך, מנדלסון ומוצרט. גם את יצירותיהם של המלחינים האסירים, שהוחזקו שם כמותה, ניגנה. שמה של אדית הופיע בטרנספורט (טרנספורט שילוחים מאורגנים ממחנות הריכוז למחנות ההשמדה). בסתיו 1944 גורש בעלה, קרל שטיינר, לאושוויץ ושם נרצח. בתום המלחמה, מגלה אדית כי כל משפחתה נרצחה ומחליטה לחזור לפראג ולנגינה בפסנתר. ארבע שנים מאוחר יותר, עולה אדית לישראל, נשואה פעם שנייה ואם לבת. בהתחלה, מתפרנסת אדית כתופרת, אך תוך זמן קצר חוזרת להופיע וללמד. בתחילת שנות החמישים, היא מצטרפת אל מורי האקדמיה למוזיקה בתל אביב. בשנת 2013, נפטרה אדית בעודה בת 100.
הנס קראסה נולד ב- 30 בנובמבר 1899, הגיע לגטו טרזינשטאט באוגוסט 1942 כשהיה בגיל 42, נשלח לאושוויץ בירקנאו באוקטובר 1944 ושם ניספה בגיל 45 בלבד.
אופרת הילדים "ברונדיבאר" נכתבה עוד לפני הכיבוש הנאצי, בשנת 1938, על ידי המלחין הצ'כי האנס קראסה. בשל הסיכון הרב, הועלה האופרה בסתר בחורף 1942-3 בבית היתומים היהודי בפראג. אחרי שתי הופעות בלבד נשלחו כל המשתתפים לגטו טרזינשטאט. בגטו, לרוב בעליות גג מאובקות הועלתה האופרה מחדש והוצגה 55 פעמים. השתתפו בה ילדים רבים שהתחלפו לעיתים קרובות בגלל השילוחים בטרנספורטים למחנות במזרח. כל תפקיד באופרה היה של מספר ילדים, על מנת שתמיד יהיו מספיק שחקנים המכירים את התקפיד. ביוני 1944, הועלתה האופרה בפני משפחת הצלב האדום בזמן ביקורם בגטו. קמהאופרהטעים מופיעים בסרט תעמולה שצילמו הנאצים בגטו טרזינשטאט.


ממשתתפי האופרה נותרו בחיים ילדים מעטים. כיום, האופרה מוצגת לעיתים קרובות בישראל ובעולם.
כרזת האופרה ''ברודניבאר"

ביבליורפיה
בית טרזין, חיי התרבות בגטו- כללי.
יוטיוב, חיי התרבות בגטו טרזינשטאט, 31 באוקטובר 2015.
חיי התרבות בגטו טרזיינשטאט – YouTube, גרפולוגיה מכון טלי ירדני – ציורי ילדים מגטו טרזיינשטאט צ'כיה.
ויקיפדיה, אתר "בית טרזין".
ממגזין האינטרנט בכתבה שנכתבה על ידי אפרת קדם ומאתר מינהל חברה ונוער .
קישורים לסרט התעמולה:
https://www.youtube.com/watch?v=E9gSzo0x4ak
חברי הקבוצה:
-טל חולי
-לירז חיים
-עמית גנות
-אוניל סיון
-אליה עבודי
-קארין דרזי