גטו לראווה- גטו טרזינשטט וצבא הצלב האדום:

גטו טרזינשטט שימש כגטו לראווה לצבא הצלב האדום משום שתנאי החיים בו היו יותר טובים ביחס לגטאות אחרים, אך התנאים שהוצגו לצבא הצלב האדום לא היו התנאים האמיתיים ששררו בגטו.

בספטמבר 1943, לקראת הביקור של צבא הצלב האדום שלחו הנאצים 5,000 אסירים  מהגטו למחנה B/2/b שבאושוויץ שם הם זכו לתנאים טובים יותר, שערם לא נגזז, הם לא נדרשו ללבוש בגדי פסים וגברים ונשים חיו באותו מחנה. המגורשים לא עברו סלקציה וחייהם של הילדים והזקנים ניצלו זמנית. האסירים יכלו לקבל ולשלוח חבילות וגלויות לגטו טרזינשטט ואף ליהודים מחוץ לגטו.
תחבולה זו נועדה כדי להפסיק את השמועות על ההשמדה.

מאוחר יותר בדצמבר 1933 נשלחו למחנה זה עוד כ-5,000 אסירים מהגטו ובמאי באותה שנה נשלחו לשם עוד כ- 7,500 אסירים.
הנאצים שלחו את האסירים מגטו טרזינשטט כדאי להפחית את הצפיפות בגטו לקראת ביקור צבא הצלב האדום.

לקראת הביקור הדרכים נוקו, והוסוו ע"י קישוטים. אנשי המחלקה בגטו בנו קירות לחנויות שאין בהן שום שימוש לאחר הביקור, גני ילדים, בנק, בתי קפה, גינות וכו' שם זקנים הקשיבו ליצירות ופטפטו וילדים בבגדים מהודרים שיחקו .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נציגים גם נכנסו לבתי משפחה שם הם צפו במשחק כדורגל, האזינו לאופרה הנעשתה על ידי הילדים וראו ילדים שמקשיבים ליצירות של ורדי.

ליהודים נאמר מה להגיד לשליחים מצבא הצלב האדום.

התעמולה אכן עבדה ונציגי צבא הצלב האדום היו משוכנעים שזה המצב בגטאות ושזהו היעד האחרון לכן החליטו לא לבקר באתרים אחרים.

לאחר הביקור הנאצים הסריטו סרט בו הראו את "החיים הטובים" של היהודים בגטו שם היהודים נאלצו להפיק את הסרט ולהשתתף בו, חלקם כניצבים וחלקם כדמויות הראשיות.
מיד לאחר הביקור וצילום הסרט נשלחו אסירי גטו טרזינשטט למחנות ההשמדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התנאים הפיזיים והתברואה בגטו טרזיינשטט:

לגטו טרזיינשטט הועברו יהודים קשישים מבוהמיה וממורביה, לצד יהודים שהיו ידועים בקרב הציבור ובעלי זכויות מיוחדות, מצ'כיה, מגרמניה ומכמה ארצות במערב אירופה, במטרה לשלוח אותם בהדרגתיות למחנות ההשמדה. כמו כן הובאו לגטו אלפי מגורשים מגרמניה ומאוסטריה, גם הם ברובם קשישים וחלקם אף היו בעלי אותות הצטיינות ממלחמת העולם הראשונה ובעלי זכויות אחרות.

עם בואם של הקשישים השתנו התנאים ה"טובים" לכאורה ששררו בגטו טרזיינשטט. מחוסר מקום הקשישים שוכנו בעליות הגג של הקסרקטינים (מעין מבנה צבאי), שהיו חסרות אוורור, חמות בקיץ וקפואות בחורף, או במרתפים חשוכים ולחים בבניינים שקירותיהם החיצוניים היו חלק מהחומות. לפעמים, הם נאלצו לישון על הרצפה, בני המזל שבהם זכו למזרני קש. זקנים אלו החלו למות באלפיהם מתשישות ומשלשול ומאבדן הרצון לחיות.

תנאי הצפיפות, התברואה והתזונה הנוראים גרמו להתפשטות מחלות ומגפות בגטו. אחוז התמותה היה גבוה מאוד. בספטמבר 1942 הגיעה אוכלוסיית הגטו לשיא: 53,000 נפש בשטח מגורים של 115,000 מ"ר (כ-2 מ"ר לבן אדם!).

תנאי החיים בגטו החלו להשתפר בהדרגתיות. לתושבים ניתנו מיטות של שלוש קומות שיוצרו מלוחות עץ לא מעובדים, למטבחים הציבוריים סופקו סירים, הוקמו בתי חולים ובתי החלמה. כמו כן טונות של צינורות הובאו לגטו לשם הרחבת מערכת המים והביוב שתוכננה 150 שנה קודם לכן בעבור אוכלוסייה קטנה הרבה יותר. שיפור זה התאפשר לאחר שמפקדת הs.s. נתנה את הסכמתה לתכנית מתוך חשש להתפרצות מגפות שהיו עלולות לעבור לכלל האוכלוסייה ולאזורי הרייך הסמוכים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל אסירי טרזיינשטט נדרשו לעבוד, ורובם עשו זאת בנאמנות, ללא פיקוח הs.s., מכיוון שידעו כי אם יעסיקו אותם, הדבר יתרום לרווחתם של כלל תושבי הגטו וכן לרווחה שלהם.

באוקטובר 1942 החלו השילוחים של תושבי הגטו למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ. בסיום השילוחים (1944) נותרו בגטו כ- 11,000 אנשים, כלומר, כ80% מתושבי הגטו הושמדו. אחת הסיבות לכך שמספר כה רב של יהודים נשלח למחנות השמדה בתקופה כה קצרה מגטו טרזיינשטט היא הצפיפות ששררה בגטו. כלומר, ההשמדה הייתה מעין פתרון לבעיית הצפיפות הקטלנית בגטו.

 

הטרור אשר התקיים בגטו (לטוב ולרע):

ההנהגה היהודית (מועצת הזקנים) בגטו הנהיגה את שוכני הגטו לא רק בסדרי חיים (כמו פינוי האשפה, חלוקת המזון וכו') היא בנוסף שירשה ערכים חינוכיים על מנת ששוכני הגטו ישמרו על צלם אנוש, ונאבקה לתנאי קיום מינימליים ואף יותר (מפורט בקטע של הצלב האדום) עד שתסתיים המלחמה.
מועצת הזקנים הצליחו ברעיונם המיושם הלוא כן בתוך צפיפות הגטו לא היה מקרה אחד של רצח, שוד, הריגה ואפילו לא של חבלה גופנית.
אך דבר אחד לא הצליחו מועצת הזקנים למנוע וזה היה את משלוחי היהודים מזרחה לצורכי השמדה.

כמו ברוב הגטאות גם בגטו טרזיינשטט פעלו מחתרות.
שלוש מחתרות– של היהודים הצ'כים, של הקומוניסטים ושל התנועה הציונית.

חברי המחתרות הללו בנו מקלטי רדיו מאולתרים והאזינו לשידורי הבי-בי-סי, הבריחו לגטו מזון, כסף, תרופות ומצרכים חיוניים אחרים שהחזקתם הייתה אסורה, לעתים בעזרת השוטרים הצ'כים. הם קיימו קשרים חשאיים עם העולם בחוץ, הכינו תרשימים של מחנות הצבא ושל חומות הגטו ודנו באפשרות שהגרמנים ירצו לחסל את הגטו. היו ברשותם אגרופנים, אך לא נשק חם, ולא נשקל מרד מזוין.

אולי בגטו טרזינשטט לא הייתה גבורה שמקורה בלחימה עם נשק כנגד השלטון, אך הייתה בו גבורה אחרת, גבורה שונה, גבורה שמקורה בלחימה עם טוב לב, שמירה על צלם אנוש אחד כלפי השני בזמן המלחמה והאנטישמיות המתחוללת.

 

 רפואה בגטו טרזין:

הנהלת טרזין התחייבה בחוזה לדאוג לצרכים הרפואיים של היהודים המשתכנים בה, כולל טיפול רפואי מקיף, עד יומם האחרון בתמורה לרכושם של היהודים. בגטאות אחרים כאשר יהודים חלו הם היו נשלחים לתאי הגזים או נרצחים באקציה זו או אחרת, אך בגטו טרזין החולים זכו לטיפול.

רופאים לא חסרו בגטו כיוון שאחוז הרופאים באוכלוסייה היהודית בצ'כיה היה גדול מאוד יחסית, ובגטו התקבצו בהדרגה דוקטורים ופרופסורים מומחים. לעומת זאת, תרופות, חדרי חולים, אמצעי טיפול וכדומה חסרו מאוד. "לא היה לנו כלום מלבד אנשים", כהגדרתו של ד"ר שפרינגר, שניסה יחד עם עמיתיו להקים אמצעי לטיפול בחולים הרבים. "לא היו מיטות, לא תחבושות, לא סדינים ולא אמצעי סטריליזציה".

למרות המחסור בציוד ובמיטות נפתחו מרפאות ובתי חולים מאולתרים - לילדים, לקשישים סיעודיים, לחולים במחלות מידבקות. נשים רבות ללא הכשרה קודמת התנדבו כאחיות ועובדות סוציאליות, ומונו גם נושאי אלונקות כתחליף לאמבולנסים שישאו את החולים מהביתנים למרפאות ובחזרה.

ד"ר מונק מונה על ידי הנהלת הגטו לרופא ראשי, ותחתיו שני סגנים, אחד לרפואה, אחד להיגיינה. לכל ביתן קסרקטין (מחנה צבאי) מונה רופא שביקר מדי יום כדי לבדוק את מצב החולים והבריאים, ובעיקר לאתר התפשטות אפשרית של מחלות מידבקות.

הרופאים היהודים, שבחייהם הקודמים עוד פנו אליהם ב"הר דוקטור" ו"הר פרופסור" אלתרו ממה שיכלו – האסירים היהודיים נתנו ברצון את הסדינים והתרופות שהיו איתם, מיטות שבורות תוקנו, מזרנים מולאו קש. שלושה חדרים באחד הבניינים של הגטו הפכו לבית חולים מאולתר. את ניתוח החירום הראשון - קטיעת רגלו של אחד החולים שלקה בנמק, עשו בעזרת מסור נגרים, בהעדר ציוד רפואי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דרך הנהלת הגטו הגישו לרופא המחוזי הנאצי (ד"ר קראונרט), בקשות לתרופות וחומרי חיטוי. חלקן נענו, בגלל חשש של הגרמנים מהתפרצויות של מגיפות שיעברו לאזורים האריים הסמוכים. במקביל נשלחו מסרים מחתרתיים ליהודים שעתידים להגיע בבקשה שיביאו איתם תרופות.

 

בתמונת מצב מספטמבר 1942 מדווח על קיומם של לא פחות מ-438 חדרי חולים בגטו, עם תפוסה של כמעט 5000 מיטות. כמו כן היו בגטו גם כמה מוסדות אשפוז מרכזיים, ובהם בית- חולים כללי עם מחלקה כירורגית גדולה, בית- חולים למחלות דרכי הנשימה, בית-חולים למחלות מידבקות ואפילו בית- חולים קטן לילדים, וכן מכון רנטגן ומעבדות משוכללות למדי.

כיוון שהיו בין הרופאים בטרזין מומחים גדולים בתחומם התבצעו ניתוחים מתקדמים, כמו ניתוחי בקע, ניתוחי עיניים והוצאת שקדים שקשה להעלות על הדעת שהתבצעו בתנאים המחפירים של הגטו.